^א *) חידושים אלו לקוחים הם מתוך ג׳ תשובות בשו״ת ״שרידי אש״, בחלק א׳ סי׳ ס״א, ובחלק ב׳ סי׳ פ״ו וסי׳ פ״ז (ירושלים תשס״ו), שנכתבו למהר״ז רוזנגרטן מציריך ולמהר״ר משה פוקס מגינף (וכאן הושמטו הדברים האישיים), וכן זכיתי גם אני לשוחח עם הגריי״ו על סוגיא זו.

^ב ובמנחת חינוך סי׳ רפ״ב פירש דבן בתו ישראל מותר משום שהשמן כבר נכלה ע״י הכהן, וכן הכא הטבל כבר נכלה ע״י ביעור חמץ, וזה שנהנה אינו מכלה כלל. הגריי״ו רק מדמה מילתא למילתא, כי בשמן, השמן כבר נכלה, או עומד להיות נכלה, במציאות. וע״כ ההנאה של בן בתו המתעגל לא נחשבת להנאת כילוי. כאן, המצוה של ביעור היא הנותנת למעשה הכילוי מעמד הלכתי כאילו כבר נכלה, כי הכילוי לא בא לצורך ההנאה אלא לצורך המצוה.

^ג ולפי הנ״ל מיושב בפשיטות, שתרומה טמאה מצותה בשריפה וא״כ הכילוי הוא לשם מצוה ואין זו הנאה של כילוי. והנה, אם עפ״י הגריי״ו, כיון דמחוייב הוא לשרוף תרומה טמאה, אין זה מוגדר כהנאה של כילוי, כיצד ניתן ללמוד ממנה איסור הנאה של כילוי לפני ההפרשה, כלומר בטבל טמא? וצ״ל, שזה שאינו נחשב הנאה של כילוי, הוא רק הגדרה הלכתית, אך במציאות יש כאן הנאה של כילוי, והנאה זאת מותרת רק לכהן (ועי׳ להלן דלכהן יש לו ״דיני ממונות״ בהנאה זו), וא״כ אותה מציאות של הנאה של כילוי נאסרת לפני ההפרשה.

^ד ומודה אני שהלשון בתוספות: ״דלא איירי אלא בשתי תרומות״ אינו הולם פירוש זה. לפירוש זה צ״ל ״דלא איירי אלא בשתי תרומות״, פירושו דבשתי התרומות, הטהורה והטמאה, אינו מחוייב לכלות ולשרוף לפני ההפרשה, אך בטבל של חמץ, שמחוייב לשרוף מצד החמץ, אין כאן הנאה של כילוי. ולפירוש זה צ״ל ג״כ דמה שכתבו התוס׳ בקושייתם ״מידי דהוה אטבל טמא״ – הוא מפני שמקור הדרשה לאסור הנאה של כילוי הוא בטבל טמא, ורק אח״כ גמר טהורה מטמאה.

^ה וסובר אני שהתוספות בתירוצם סוברים שטבל טהור מותר בהנאה של כילוי, וחולקים על התוספות בפסחים ט׳,א ד״ה כדי, ובשבת כ״ו,א ד״ה אין. ולפי״ז צ״ל שמה שאמרו בפסחים ט׳,א ״מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר״, הוא רק כדי שלא יעבור על דבריהם (ועי׳ רדב״ז הל׳ מעשר פ״ג הלכה כ׳). ואפשר שגם מדרבנן רק אסור – באכילת בהמה, שהיא כעין אכילת אדם, אך לא בהדלקה ובדומה לה. ועי׳ ג״כ חולין ז׳,א בענין חמורו של רבי פנחס בן יאיר, ואכמ״ל.
ועי׳ ג״כ בחזון איש הל׳ דמאי סי׳ ד׳ ס״ק ג׳ שנדחק ליישב את קושיית המהרש״א והמשנה למלך, ועכ״פ הבין שדין טבל חמץ שונה הוא מטבל סתם.

^ו עכשיו ראיתי שגם בשאגת אריה החדשות, סי׳ י״ב, הבין את התוס׳ כמו שכתבתי. וגם באור חדש, שהביאו הגריי״ו, כתב וז״ל: ״... מה שסיימו התוס׳ דלא איירי אלא בשתי תרומות משמע דרצונם דרק התרומות ילפינן מהדדי ולא טבל טהור מטבל טמא, דלא מיירי משני טבלים. וזהו נגד דבריהם שבמס׳ שבת ודלעיל דף ט׳⁠ ⁠⁠״.

^ז ומוכרחים לומר שהאיסור הוא מדרבנן ובמקום מצוה או בצרכי רבים לא גזרו, כמו שכתב הר״ש הנ״ל. ואי נימא דהוא דאורייתא, אז הדרשה ״משמרת תרומותי״ מלמדת אותי ב׳ דברים: א. שלפני ההרמה אסור בהנאה של כילוי. ב. שלאחר ההרמה מותר, אך היתר זה הוא רק לכהן, ככתוב ״ואני הנה נתתי לכם את משמרת תרומותי״ (במדבר י״ח, ח׳) – כשם שתרומה טהורה מותרת לאכילה רק לכהן, כן תרומה טמאה מותרת בהנאה של כילוי – שהיא כעין אכילה – רק לכהן (ועי׳ בר״ש ובמשנה למלך שהביאם הגריי״ו). ומכאן איפוא, הוכיח במשנה למלך (וכן הוא בר״ש) שכל האיסור בהנאה של כילוי הוא רק דרבנן.
והנה תוס׳ פסחים ל״ד,א ד״ה מחמין לו, סבירא להו דהוא דאורייתא, והם הבינו שהפיסקה ״ברשות כהן״ הכתובה בתרומות פי״א משנה י׳: ״מדליקין שמן שריפה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלין ועל גבי החולים ברשות כהן״ – קאי לא רק על החולים (כדאיתא בירושלמי סוף תרומות, והיא היא הבנת הרמב״ם – עי׳ כסף משנה הל׳ תרומות פי״א הי״ח), אלא על הכל, כלומר שגם לצורך רבים, כמו בבתי כנסיות, מותר רק לצורך כהן, ומש״כ ״ברשות כהן״, ״פירוש אם יש שם כהן, דנר לאחד נר למאה״ (לשון התוספות). ויפה העיר ר׳ צבי לוי נ״י, דבניגוד לאכילה שרק איש אחד יכול ליהנות ממנה, הרי הנאה של כילוי כדוגמת הדלקה, יפה היא לכמה אנשים יחדיו, וע״כ מלכתחילה התורה רק דרשה שהכהן ישתתף בה, וזהו הנא׳ בתוס׳ ״דנר לאחד נר למאה״, והאחרים הם כאילו נספחים לכהן. אך ודאי שאין הכהן מוסמך לתת רשות לאחרים ליהנות, אם הוא עצמו לא נהנה, דאין זה בידו להתיר איסורים.
ומכאן הקושי על הרמב״ם, שהתיר לצורך רבים או לצורך מצוה אף ללא רשות הכהן. וא״א לומר דניחא ליה לאיניש דליתעביד מצוה בממונו, דאין כאן רק שאלה ממונית, אלא גם שאלה של איסורים, ובע״כ דס״ל להרמב״ם דכל האיסור הוא רק מדרבנן – כך יש לפרש דרכו של המשנה למלך.

^ח יש לומר ששמן שריפה שמצותה בשריפה, וא״כ הכילוי הוא בשביל מצות שריפה, שפיר מותר להדליק בחנוכה וכן בצרכי ציבור. ואמנם רק לצורך מצוה או לצרכי ציבור מותר גם ללא רשות הכהן, וללא השתתפותו. כי גם אם זה לא מוגדר כהנאה של כילוי, עדיין ממונו הוא, וע״כ רק מכוח הסברא דניחא ליה לאיניש דליתעביד מצוה בממונו יש להתיר לזרים.

^ט והרי סוף סוף נשאר שמן על גופו של הכהן, ובן בתו הישראל שמתעגל בו עושה הנאה של כילוי? והנה, הלשון במנחת חינוך הוא ״דבלאו הכי היה מתכלה״ (והביאו הגריי״ו להלן). ובהעמקת דבריו העירו לי, דכיון דהכהן עצמו כבר סך באותו שמן, אז ההנאה של הישראלי לא גורעת מההנאה של הכהן, והרי זה דומה ל״נר לאחד נר למאה״.

^י ולפי סברת המנחת חינוך אין זו ראי׳, דבכאן הכילוי אינו מצד הישראלית אלא מצד מצות שריפה. הגריי״ו, לאורך כל הדרך כאן, משיג על המנחת חינוך, ונראה שיש כאן הפלגה לשונית, וזוהי בעצם השגה על סברא דיליה, דהמנחת חינוך לא דיבר כלל על מצות שריפה שמפקיעה את גדר הנאת כילוי, והגריי״ו הוא שדימה מילתא למילתא, כפי שכבר הערנו לעיל, דכשם שבדבר העומד להתכלות אין זה נחשב להנאת כילוי, כך הוא בדבר שמחוייב מצד המצוה לשורפו. וכשיש מצוה לשורפו, יש צד יותר קל ויש צד יותר חמור, כי מחד גיסא ההלכה, כביכול, מכלה את השמן לגמרי, והרי הוא כאילו אינו, אך מאידך גיסא במציאות השמן הוא קיים, משא״כ בכהן שסך את עצמו בשמן, שבמציאות הוא כבר כלה או עומד להיות נכלה.

^כ שלפי סברת המנחת חינוך הנ״ל קשה, למה לך קרא להתיר הנאת היסק תחת תבשילך, והרי הנאה בלא כילוי מותרת, והכילוי בא מחמת מצות שריפה, וא״כ בלאו הקרא מותר להנות בשעת שריפה? וביישוב סברת הגריי״ו (שכאמור הוא כתבה בשם המנחת חינוך), נראה, עפ״י מה שכבר הובהר לעיל, דהקרא עדיין מלמד אותי שני דברים: א. הנאה זו, שאמנם מבחינה הלכתית, לא מוגדרת כהנאת כילוי, מותרת היא רק לכהן. וההפרשה של טבל טמא פעלה את פעולתה שעכשיו זה ממון כהן, ורק לצורך רבים או לצורך מצוה מותר גם לישראל להשתמש, מכוח הכלל דניחא ליה לאיניש דליתעביד מצוה בממונו. ב. גם אם עפ״י ההלכה אין זה מוגדר כהנאת כילוי, כיון שבמציאות הוא מכלה, ניתן ללמוד מכאן דטרם ההפרשה הנאה זו אסורה היא, וזהו עיקר הלימוד הנלמד מ״משמרת תרומותי״.

^ל אבל מ״מ קשה שסוף סוף מחוייב הוא לשרוף, והכילוי בא מצד חובת מצוה דרבנן. וראה מה שכתב הגריי״ו על ״השפעת״ דין דרבנן על הדאורייתא, בחידושי בעל ״שרידי אש״ על הש״ס, חלק ב׳, סימן ו׳: העושה סוכתו ע״ג בהמה – אי מה שאינו ראוי מדרבנן חשיב אינו ראוי גם מדאורייתא.

^מ ולסברת המנחת חינוך, דהיכא שהכילוי נעשה ע״י אחר מותר לישראל ליהנות, א״כ קשה כנ״ל, דהא מתניתין בפי״א דתרומות מיירי בשמן שריפה, והכילוי בא מחמת מצוה שריפה, ויהא מותר לישראל ליהנות. כלומר, דלכל היותר יצטרכו את ההסכמה של הכהן מצד דיני ממונות, וע״כ מועיל ניחא ליה לאיניש דליתעביד מצוה בממונו, אך למה בעינן שהכהן יהיה שותף בהדלקה (לפי הבנת רבנו תם ד״ברשות כהן״ קאי על כל המקרים שבמשנה). ובע״כ שרבנו תם סובר שמלבד הממונות יש גם איסורים.

^נ דהתם אין הישראל עושה שום כילוי אלא נהנה מאורו, וכן הישראלית שמדליקה את נרה בשמן שריפה אינה עושה שום מעשה של כילוי, והנאה גרידא מותרת. הקושיא מישראלית שמדליקה את נרה בשמן שריפה תיסוב גם על הר״ש שהביאו הגריי״ו לעיל, שהוכיח מכאן דהנאה של כילוי אינה מדאורייתא. אלא שצריך להבין את קושיית הגריי״ו, דסוף סוף הישראלית מכלה את השמן ע״י ההדלקה, שהשמן מתבער על ידה. וצ״ל דהגם שטבלה את פתילתה בשמן, כיון דאינו אלא שמן מועט, הגריי״ו מחשיב זאת כמי שהדליק מנר לנר, דאין כאן אלא כעין הכחשה (עי׳ שבת כ״ב,א ורש״י ד״ה אכחושי. וראה ג״כ מדרש רבה, במדבר פרשה כ״א על הפסוק – במדבר כ״ז, י״ח – ״וסמכת את ידך עליו״: כמדליק מנר לנר).
והנה ההדלקה בשמן שריפה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לא הותרה אלא מטעם נר לאחד נר למאה (לשיטת רבנו תם שהובאה לעיל), ולמה לא הותרה מהטעם הפשוט שאין הישראל עושה שום כילוי? והתשובה פשוטה, דשם עיקר ההדלקה היא בשביל הישראלים, וזהו גופא הנאת כילוי, וע״כ רק כשיש שם כהן, אנו מחשיבים את האחרים כאילו הם נספחים לכהן, כמבואר לעיל.

^ס ונראה שרבנו תם סובר שזה הוא רק לענין סיכה שהיא מדרבנן, שאסור רק משום חילול התרומה, וכיון דחללי׳ איתחיל. הגריי״ו מחדש דהגם דסיכה היא דרבנן, עדיין יש כאן חילול התרומה, וזה דאורייתא, וע״ז מהני ״כיון דחללי׳ איתחיל״. ועי׳ ג״כ מה שכתב הגריי״ו בענין חילול התרומה בחידושי בעל ״שרידי אש״ על הש״ס, ח״א, סוף סי׳ י״ד.